אהבה אומנות וחינוך

באתר זה מוצגת עבודת סיכום של סטודנטים לחינוך לתואר שני בחוג ל"חקר חינוך אלטרנטיבי" באוניברסיטת חיפה.

העבודה בוחנת את מושג האהבה והחינוך בשלוש יצירות אומנות שונות שכל אחת שייכת לדת מונותיאסטית אחרת. בכל היצירות מופיעים ילדים או תלמידים-חניכים שיש להם התייחסות לדמות נעלה או מורמת, בתפקיד של מורה או מדריך. כלומר אנו עדים בכל יצירה למה שניתן לראות כמעשה חינוכי בין הדמות לבין חניכיו. יצירת האומנות הראשונה המוצגת בעבודה הינה יצירה הקשורה לדת היהודית והינה "ברכת יעקב" מהמאה ה-17 של הצייר הנוצרי ההדוק רמברנדט. היצירה השנייה קשורה לדת הנוצרית והינה "הסעודה האחרונה" מהמאה ה-15 של ליאונרדו דה וינצ'י. היצירה השלישת הינה יצירת מיניאטורה אסלאמית מהמאה ה-11.
בעבודה נציג את כל אחת משלושת היצירות הנ"ל, תחילה נציג את הפן האומנותי של היצירה, במסגרת זו נתאר את: האיקונולוגיה (התקופה והמציאות בה נוצרה), האיקונוגרפיה (זיהוי הדמויות והסיטואציה) וניתוח צורני של היצירה (קומפוזיציה, פרספקטיבה, צבע, אור ועוד). לאחר מכן נתייחס לכיצד בא לידי ביטוי מושג האהבה ביצירה ואת התפיסה החינוכית אשר ניתן לראות ביצירה.

3.1 ניתוח היצירה

3.1.1 איקונולוגיה
נושא היצירה לקוח מהברית החדשה - לקראת חג הפסח עורכים ישוע ותלמידיו את סעודת החג. בסעודה זו אומר ישוע כי זוהי סעודתו האחרונה כי אחד מתלמידיו היושבים איתו כעת בסעודה, בוגד, כלומר, ימסור אותו לרומאים שיצלבו אותו.
הסעודה האחרונה סימלה לנוצרים את טקס האוקריסטיה, שהוא אחד משני הטקסים החשובים ביותר לנוצרים. מצוות אכילת הלחם ושתיית היין, מתוך אמונה והזדהות עם קורבנו של ישוע. המניע ליצירתה דתי. היצירה הוזמנה במאה ה- 15 עבור ציבור דתי ומקום דתי - חדר האוכל של הנזירים במנזר של כנסיית סנטה מריה דלה גרציה, במילאנו שבאיטליה. המזמין והפטרון: ראשי המנזר הזמינו את היצירה מהאמן כדי שתשקף את ייעודם הנוצרי.
ציור האירוע, שימש כאמצעי להזדהות המאמינים עם סבלו של ישו, הוא גם שירת היטב את מטרותיה של הכנסייה הנוצרית להפצת הנצרות ומצוותיה, שהסתמכה על דברי ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה. היצירה מעטרת את הקיר בחדר-האוכל של הנזירים, שהאמינו כי באורח חייהם הם ממשיכים את דרכו של ישו, ושכל סעודה שלהם היא סמלית לסעודה האחרונה של ישו.


 3.1.2 תיאור ואיקונוגרפיה
היצירה מתארת את הרגע לאחר שישוע מספר לתלמידיו כי אחד מהם יבגוד בו וימסור אותו לרומאים. בדרך מדוייקת צייר דה וינצ'י את מחוות גופן של הדמויות כדי שאפשר יהיה לזהותן, ובדרך זו להבין רגשות והבעות שלהן. לכל דמות הבעה דרכה דה וינצ'י מתאר את התלמידים בסערת רגשות ותחושות שונות כמו כעס, בהלה, הפתעה, תדהמה וצער. אלה הקרובים לישו נסוגים ממנו בתנועה רפלקסיבית, המכחישה כל אחריות למעשה, כך הם מבודדים אותו ויוצרים ארבע קבוצות של תלמידים. הקבוצה לימין ישוע מעבירה תחושה של קבלת – דין גזרת המוות. כך למשל יהודה איש קריות (אשר ישו רואה בו הבוגד) נשען לאחור ומשתרע על השולחן מוכה הלם, אבל בכף ידו הימנית כבר אוחז בחרוט הכסף ששילמו לו הכוהנים כדי שיבגוד. יהודה הוא היחיד שלא רואים את תגובתו הרגשית לכל המתרחש, כי פניו בפרופיל ומעט פונים לאחור ותווי פניו לא ברורים, יוחנן הצעיר אחד מתלמידיו האהובים של ישוע, היושב לימינו, עוצם את עיניו בעצב ומשלב את כפות ידיו. ישוע היושב במרכז כבר קיבל את הדין ונראה מיוסר. הוא שונה מתלמידיו כי אינו משדר תנועה, נראה כמסוגר בתוך כל המהומה. ידו האחת כביכול נשלחת ללקיחת הלחם או מסירתו, וכף ידו האחרת נעה לכיוון הצלחת (Steinberg, L.2001). את הניגוד בין נאמנות ובגידה, בין טוב לרע ובין נאמנות לבוגדנות הדגיש דה וינצ'י על ידי ההבדלים בין פיליפוס ליהודה. כל אחד מהם הוא הדמות הקיצונית בקבוצה שליד ישוע. פיליפוס הוא סמל לניקיון כפיים ולמסירות, ולכן הוא הגבוה מכולם וגוחן קדימה לעבר ישוע. לעומתו יהודה חורש המזימות הוא הנמוך מכולם, ונרתע לאחור הרחק מישוע. שניהם מפנים את מבטם לעבר ישוע ויוצרים ביחד קו אלכסוני דמיוני, שהם נמצאים בקצותיו וישו במרכזו. הם מייצגים את שתי הקצוות הקיצוניות של התכונות האנושיות. המספר ארבע סמלי לארבעת היסודות: אדמה, מים, אויר ואש, שהם מרכיבי הבריאה ואילו המספר שלוש סמלי לשילוש הקדוש: האב, הבן ורוח הקודש. ב-12 התלמידים טמונה גם הסמליות המספרית של חודשי השנה ושל שעות היום והלילה, ובכך מייצגים את השלמות של מעשה הבריאה ( V 2014.Lesovoiy).

3.1.3 ניתוח צורני
פרספקטיבה: דה וינצ'י השתמש בפרספקטיבה קווית- מדעית. נקודת האמצע היא בפניו של ישוע. כל הקווים בתקרה, בקירות מובילים למרכז התמונה, לישוע. זהו מעין חדר אוכל, המעוצב כצורה הנדסית הניתנת למדידה. קווי העזר נמתחים מקורות התקרה מהשטיחים שעל הקירות, ונפגשים בישוע. כך הופכת דמותו של ישוע למרכזית וחשובה ביותר. ראשי התלמידים מסתדרים לצדו של ישו לאורך קו האופק. חלקו האחורי של החלל המדומה נפתח לנוף בעזרת שלושה חלונות, המעצימים את אשליית המרחב הפתוח. תחושת עומק הנוצרת על ידי שימוש בצבעים קרים -ירוקים וכחולים, ברקע שבעומק הרחוק של התמונה, ושימוש בצבעים חמים בקדמת התמונה.
קומפוזיציה - הקומפזיציה סגורה ,מאוזנת ומרכזית – אין תחושת המשך והיצירה מסודרת כך שבכל צד ישנן 6 דמויות שמאורגנות בצורה הדומה לחלונות והפתחים בצדדים השווים מכל צד ולכן נוצר איזון. ישוע נמצא במרכז והוא מוקד התמונה. הדמויות פונות אליו ומובילות את עינו של הצופה לישו שהוא החשוב ביותר. הסידור והארגון מצביעים על תכנון קפדני מראש.
צבעים: דה וינ'צי בחר בארבעה צבעים ביצירה. הוא העניק לבגדיהם של ישו ותלמידיו צבעים במשמעות סמלית נוצרית – אדום, כחול לבן, וכמה מהתלמידים לבושים בחלקי בד ירוק, המהווה השלמה צבעונית לאדום. ישוע עצמו לבוש בבגד אדום, ומעליו גלימה כחולה, צבעים שבדרך כלל מזוהים עם ישוע. על בגדו של יהודה איש קריות, שישוע ניבא שיבגוד בו ויסגיר אותו, נראה מעט צהוב, הנתפס בנצרות כצבע של בגידה ופחדנות.
אור וצל: אור מגיח מתוך שלושת החלונות מאחורי גבו של ישוע. הפתח הגדול מבין החלונות מצוי מאחורי ישו ומשמש כהילה וכקדושה, לכן האור הוא גם סימלי. מקור נוסף המאיר את החזית של הדמויות, והוא בא מצד שמאל, תפקידו למלא את החלל באור, כדי שהדמויות ייראו בו בצורה ברורה ואחידה וכדי שייווצר איזון ביצירה. האור נעשה במעברים עדינים של אור וצל "קיארוסקורו" היוצרים נפח, ומראה משכנע של הדמויות. האור אינו אחיד והוא מגיע מצד שמאל. הסיבה לכך שהמבנה היה בנוי עם חלונות בצד אחד שהכניסו אור למבנה, לאונרדו מנצל זאת ויצר מצב שכאילו האור מגיע מהחלון.
טכניקה: ציור קיר בטכניקת הפרסקו. דה וינצ'י, ניסה לשפר את הצביעה בטכניקה זו על ידי הוספת שעווה למשחת הצבע שמרח על גבי הטיח הלח. הוא ערבב צבעי שמן עם צבעי טמפרה צבעים על בסיס מים. הקיר עליו צוירה היצירה, באולם חדר האוכל של המנזר, היה לח במיוחד (ככל הנראה היה מטבח מאחוריו) ומכיון שמים ושמן נידחים, הציור התפורר עוד בתקופתו של ליאונרדו עם הזמן, הצבע החל להיפלט מהקיר, לנזול ולהתקלף, ובתוך כך פורר את הציור ומחק אותו כמעט כליל.


3.2 מחשבות על חינוך ואהבה מתוך התבוננות ביצירה
הוגים רבים נחלקו בנוגע לטיבה ומאפייניה של האהבה, כיצד היא מתחילה ואיך היא נגמרת? מנין היא מגיעה ולאן היא חותרת? ואיך בכחה העצום היא מחוללת שינוי בחיי האדם, ובה טמון הטרנספורמטיבה הקסומה. עם זאת, ולמרות הקסם והאושר שהיא מקנה, ועל אף ההשראות והשינויים לחיוב שהיא מחוללת בחייו של האוהב והנאהב, לא נוכל להגדירה ולקבוע את גבולותיה מראש, ולעולם לא נוכל לדעת, שאותה אהבה שאמורה לחולל שינויים לטובה בחיינו, אכן תעשה כן ולא נהפוך הוא, תגרום לסבל וכאב, לעצב וטרגדיה. עם כל התהיות העולות ממושג מסתורי זה, אין באפשרותינו להתעלם מאהבה האלוהית של המסורת הנוצרית, אשר באה לידי ביטוי ביצירת דה וינצ'י באירוע הסעודה האחרונה של ישוע עם תלמידיו.
בסצנה זו, אתייחס במיוחד לתיאור "אהבה חוצה גבולות, אוניברסלית וחובקת־כל". על פי הציור, ישוע נמצא במרכז השולחן, כל האור שמאחוריו וגם שבחדר מכוון אליו לדמותו המרכזית וזאת כדי להראות את האלוהות שבו. הוא מייצג את האבא של האנושות, הוא אוהב את הצדיקים והרשעים כאחד, ואהבתו אינה מותנית בהיותם של האנשים טובים או רעים. כל תלמידיו יושבים יחד על אותו שולחן ששה מכל צד באופן שווה. אם נתקרב לתמונה יותר נראה את יהודה איש קריות כאשר הוא מחזיק את חרוט הכסף ונמנע מלהראות לנו את תגובתו הרגשית למתרחש לאחר שישוע הודיע כי מישהו מהם עומד להסגירו וכי זאת סעודתם האחרונה. ישוע לא מציין את שמו של יהודה, לא מעניש אותו ולא מעמידו לדין. ולמרות שהוא נראה מיוסר וקיבל על עצמו את הגזירה, הוא ממשיך את הסעודה מברך על היין, ומצהיר כי היין הוא דמו ומורה לכל תלמידיו לשתות ממנו. לאחר מכן, באופן דומה, הוא שובר את הלחם, מברך עליו, מצהיר כי הלחם הוא גופו, ומורה לתלמידיו לאכול ממנו. והוא מזכיר כי הוא מקריב את גופו למען החטאים ולמען הברית החדשה (הבשורה עפ"י מתי, פרק כ"ו). המסר שישוע מנסה להעביר לתלמידים מעשייה זו, הוא שיש לאהוב את כל מי שנולד בצלמו של אלוהים אפילו את האויבים, ללא קשר במעשיו ובהתנהגותו ויש לראות בו "כאובייקט" אלוהי שצריך להפנות לו את האהבה הלא מסויגת, כחלק מאהבתו של הנוצרי לאל. יוחנן הקדוש מציין מסורת זו בספרו בברית החדשה ואומר:

"אהובי, נאהב נא איש את רעהו, כי האהבה מאלוהים היא: וכל מי שאוהב נולד מאלוהים ויודע את אלוהים. מי שאינו אוהב אינו יודע את אלוהים, שכן אלוהים הוא אהבה. בזאת נתגלה אהבת אלוהים בנו, בעובדה שאלוהים שלח את בנו יחידו לעולם למען נחיה בזכותו. בזאת היא האהבה, לא שאנחנו אהבנו את אלוהים, אלא שהוא אהב אותנו ושלח את בנו להיות כפרה על חטאינו״ (אגרת יוחנן הראשונה ג,ד: 388-389).

במקביל גם ההוגה השבדי אנדרס ניגרין מדבר על האהבה האלוהית בנצרות ביצירתו אגפה וארוס (Nygren, 1953), הוא מבחין בין אהבה אנושית, המכונה בפיו ארוס ובין האגפה- מילה יוונית המשמשת בברית החדשה לתיאור אהבתו של האל לאדם. בעוד שאהבתו של האדם נובעת וממשיכה למאפיינים מסוימים של מושא אהבתו שאותם הוא מוקיר ומעריץ, האגפה של אלוהים אינה קשורה כלל לערכו של הנאהב. זאת אהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה תובעת כל תמורה. אהבת האל לאנושות נובעת מנדיבות צרופה, ובניגוד לאהבה האנושית, אין לה דבר וחצי דבר עם תשוקה וכמיהה. על פי הנצרות, אהבה "מוּנעת" היא אנושית ואילו אהבה ספונטנית ו"חסרת מניע" היא אלוהית ואוניברסלית. ומשום שהיא חסרת כל מניע, האגפה מוענקת לצדיק ולחוטא כאחד (שם). על פי הסבר זה, ניתן לראות כי מדובר כאן על סוג אחר של אהבה אשר בא לידי ביטוי ביצירה בנוכחותם ותגובתם של התלמידים ובאינטראקציה שלהם עם ישוע. התלמיד פיליפוס למשל, שהוא סמל לניקיון כפיים ומסירות, נראה בציור הגבוה מכולם וגוחן קדימה לעבר ישוע, לעומתו בצד השני יהודה נראה כי הנמוך מכולם, ונרתע לאחור הרחק מישוע. שני השליחים מפנים את מבטם לעבר ישוע והם בעצם מייצגים את שני הקצוות הקיצוניים של התכונות האנושיות, המבדילות בין נאמנות ובגידה, בין טוב ורע, בין הראוי לדחוי. הם מייצגים את האהבה המקרבת את האדם לאלוהות באמצעות השכל והתבונה, וככל שאתה גבוהה יותר וקרוב פיזית לישוע (פיליפוס), אז אתה יותר קרוב לאהבה, ליופי ובעצם לאלוהות. לעומת זאת, ככל שאתה נמוך ונראה עמום ולא יפה (יהודה), אז נשמתך יותר קרובה לאדמה ולמעשים הרעים. אפלטון במשל שלו של שני הסוסים והרכב, מסביר כי התבונה (הרכב) היא זאת אשר מצמיחה כנפיים לסוס הלבן (פיליפוס) ומעלה אותו לנשגב. זוהי אהבת הארוס, שעל פיו, היא הגעגוע לרגע היפה, למקום שבו היית, לנוכחות האלוהים הנוגעת בך אשר בה יש התעלות והכמיהה לעבר משהו גבוה ונשגב (אפלטון בתרגומו של ליבס, 1999). בנוסף, כל התלמידים ביצירה עסוקים בעצמם ובמידת אהבתם לאלוהים, הם פונים אליו בתדהמה ובכעס, חלקם מנסה להתקרב אליו, אחרים דווקא מתרחקים, חלק מתקבץ יחד וחלק נשען אחורה, כל התיאורים לעיל מסבירים את חיפושם האנושי של השליחים לנאמנות, לצדק ולטוב מול הנשגב, זו היא אהבה של ארוס המתמקדת באוהב שמפנה את אהבתו כלפי הנאהב ולא באהבה כשלעצמה.
לאור האמור לעיל, ניתן לומר כי, היצירה של דה וינצ’י וההיסטוריה שמאחוריה מבדילה בין אהבת ישוע האגפיסטית לתלמידיו ובין אהבת תלמידו האנושית אליו. בשניהם ( גם בארוס וגם אגפה) נקודת המוצא היא נוכחות אלוהים והמטרה שלהם היא להגיע לשמיימי, אבל הדרך של כל אחד מהם היא שונה, בעוד שהארוס מתמקד באני העצמי האנושי, של השינוי החל אצלי, האגפה לא מופנה כלפי העיסוק באני עצמי בתור אוהב, אלא כלפי אלוהים בזה שאנו מתקרבים לאל, ומפסיקים להתעסק בעצמנו כיצורים אגואיסטיים ומכוונים לאחר. התלמיד פיליפוס בתנועתו הגופנית המתקרבת לישוע מראה לנו מנוע פנימי בתוכו שמנסה להגיע לשמימי, בעוד שאצל ישוע הוא נשאר במקומו, ללא תזוזה וגם אהבתו נשארה אחידה לכולם, אהבה אוניברסלית גם לצדיקים וגם לרשעי כאחד. חשוב לציין, שכאשר ישוע סיים את סעודתו עם התלמידים, הוא קם ממקומו ושטף את כפות רגלי תלמידיו וגם של יהודה . יוחנן הקדוש מסביר בספרו, כי ישוע רצה לספק לתלמידיו דוגמה של ענווה, ולהראות להם את חשיבות הנתינה לאחרים והשוויון בין האנשים. ישוע, על אף מעמדו הנשגב האלוהי, הוא מראה לנו בעשייתו שהמטרה היא לכוון לאחר ולא להסתכל על עצמנו כיצורים אגואיסטיים, מדובר כאן על אהבה אידיאלית חסרת גבולות. 
יצירה זו, היא בעצם רק תמצית לכל אירוע הסעודה האחרונה שבה ישוע העביר לתלמידיו את סיכום משנתו, ואמר את מצוות הברית החדשה, "מצוות האהבה" כאשר חזר עליה כמה פעמים, ובתמציתה:
" ...זֹאת מִצְוָתוֹ: לְהַאֲמִין בְּשֵׁם בְּנוֹ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְלֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה כְּפִי שֶׁצִּוָּנוּ. 24 הַשּׁוֹמֵר אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים שׁוֹכֵן בֵּאלֹהִים וֵאלֹהִים בּוֹ. וּבָזֹאת נֵדַע שֶׁהוּא שׁוֹכֵן בָּנוּ: בָּרוּחַ אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ" (אִגֶּרֶת יוֹחָנָן הָרִאשׁוֹנָה פֶּרֶק ג).
כאשר אנו אוהבים את השכנים וגם את האויבים, נוכל להגיע לאהבה ולאושר העילאי, לטוב שאין כמוהו שהוא אהבת האל. אנחנו נוכל לאהוב את האל באופן לא מסויג ופועלים לרצונו. לאו דווקא מתוך פחד לקבל את העונש, וגם לא מתוך אסירות תודה, אלא מתוך "האהבה" לעצמה, שיש לה ערך עצמאי משלה.
בהמשך למה שאמרנו לעיל לגבי אהבת ישוע האגפיסטית לתלמידיו, ניתן להבין כי מדובר כאן על חוויה המאפשרת לאדם לחוות את הוויתו האמיתית. ישוע בסעודתו ובמצוותו, אינו מנסה להאשים את יהודה וגם לא לפרש את הבגידה שלו אליו, אלא את יכולתו לשקף את המצב הנוכחי באופן שבו יהודה יצליח להגיע להבנה למעשיו בעצמו. ישוע בתדמיתו, אינו מחלק עצות, הוא מתעניין, מקשיב לתגובות תלמידיו, ומשאיר אותם חופשיים לבצע את המעבר בין "אדם דע את עצמך" ל"בין אדם דע את עצמך".
אם נעיין היטב ביצירה, נראה ששוררת בה אווירה אינטימית וחמה, שבה כולם יושבים יחד בנחת תם וקרובים לישוע, אווירה המאפשרת לישות האינדיבידואלית הגבוהה להגיה חשכתה, מכיוון שההפניה אליה היא כה אינטימית. השליח מתי מתאר את האירוע בברית החדשה כאשר ישוע הודיע לתלמידיו על הסגרתו ובתגובתו ליהודה אמר:

"…. וּבאָכְלם ויֹאמר: 'אמֵן אוֹמר אני לכם, אחד מכּם ימסרני.' ויתעצבוּ מאוֹד ויחלוּ אישׁ אישׁ לֵאמֹר לוֹ: 'האנוֹכי הוּא אדוֹני?'.... ויען יהוּדה המוֹסר אוֹתוֹ ויֹאמר: 'רבּי, האני הוּא?' ויֹאמר אליו: 'אתה אמרת " (הבשורה ע"פ מתי, פרק כ"ו, פסוקים 30-19).

מדובר כאן על מפגש אמיתי, שבו ישוע מייצר לתלמדיו חלל חופשי, ומפגין להם חלל של עצמיות שאינה אנוכית, הוא מבקש מהם לטפח אהבה אגפית, אהבה שאינה "מונעת" בידי החבוריות שלי, העניין שלי, והדבר החשוב שלי, אלא אך ורק בידי הצורך של חברי ולכן הוא נכנע ליסורו ולא התנגד לו, וזאת בגלל אותה סיבה של אהבה אוניברסלית חובקת כל ומכוונת לאחר, גם לחוטא וגם לצדיק כאחד.
אחת העמדות הפדגוגיות המבוססות חופש ותומכות באינטואיציה האגאפיסטית, היא עמדתו של אלכסנדר ניל, שהוא נחשב מחלוצי החינוך הפתוח והקים את בית הספר סאמרהיל. הנחת היסוד של משנתו היא שהחניכים הם במיטבם כשהם חופשיים. הוא האמין כי תפקידו של החניך לחיות את חיי עצמו- לא את החיים שהוריו הדאגנים חושבים עליו לחיות, ולא את החיים לפי יעדיו של מחנך החושב שהוא מיטיב לדעת. כל ההתערבות וההדרכה הזו מצדם של המבוגרים רק יוצרת דור של רובוטים (ניל, 1977).
הוא טען, כאשר החניכים הם חופשיים, הם יותר אוהבים, החופש בא לידי ביטוי בשוויון זכויות בין המבוגרים לחניכים, בדמותם השוויונית של המורים, הלא סמכותית, עתירת אהבה, קבלה והגנה עליהם בכל מצב , לדבריו:

"...שנאה מולידה שנאה ואהבה מולידה אהבה. אהבה פירושה מתן אישור לחניך, ודבר זה הוא חיוני בכל בית ספר. אינך יכול להיות לצדם של החניכים אם אתה עונש אותם ומסתער עליהם בזעמך…העונש הוא תמיד פעולה של שנאה. בפעולת העונש המורה או ההורה מביע את שנאתו לחניך – והחניך מכיר בכך. החרטה או האהבה הענוגה כביכול שמגלה החניך שהולקה כלפי האב או האם אינן אהבה של אמת...החרטה מביאה את החניך על ברכיו של אבא במה שנראה כרכות. אבל מתחת לשטח כבר נמצאת שם השנאה - ולתמיד"
(ניל, 1977, עמ' 14, 138).

זהו חופש היוצר אצל החניכים אהבה ומשמעות. אהבה בעלת ערך חיובי משמע שבאדם קיים טוב, וזהו כוחה של האהבה האלוהית, היוצרת ערכים ובורא באדם חלל פנימי חופשי שבו הישות הגבוהה שלו תוכל להופיע.
חשוב לציין, כי ניל בתפיסתו לא תמך בכך שהדת היא זו שקובעת את אושרם של בני האדם, הוא אמר:

" אישית אין לי דבר נגד אדם המאמין באלוהים – ואין זה משנה איזה אלוהים. מי שאני מתנגד לו הוא האדם הטוען כי אלוהים שלו הוא הסמכות לכפיית הגבולות על גידולם ואושרם של בני האדם...זהו הקרב בין אלה המאמינים בחופש האדם לבין אלה המאמינים בדיכוי חופש האדם" (ניל, 1977, עמ' 192).

תפיסה זו, היא מאוד מתחברת לגישתו של ישוע, שבה הוא מאפשר מרחב לתלמידיו להתבטא, לשאול, להביע את רגשותיהם ולהתקרב אליו בחופשיות וללא מגבלות, זהו בעצם החינוך המשחרר שדיבר עליו גם הפדגוג פריירה בספרו "פדגוגיה של שחרור" (1990) , אשר בו הציע פדגוגיה הנושאת נפשה לתמורה ולשינוי בכל חברה שיש בה מוקדים של אי שוויון, אפליה, ניצול או דיכוי. הוא האמין שחינוך משחרר הוא מעשה של אהבה, ואם כן, הוא מעשה בעל ערך. חינוך מסוג זה, מכין את התמורה בחברה ע"י התמורה הפדגוגית, לא בהעברת ידע אלא בחינוך המאפשר ליצור את הידע עצמו, ידע על עצמי, על חברי, ועל מהות הדברים שאני עושה בחיי.
ישוע בנוכחותו ובמעמדו מול תלמידיו מעניק להם אומץ ועוצמה, דה וינצ'י מצליח להמחיש לנו ביצירתו את הדיון המתנהל בין השליחים כאשר הם מסודרים בקבוצות, פונים לישוע ומדברים איתו ואליו. הדיאלוג בין השליחים מתאפשר מפני שהם נתפסים סובייקטים שיש להעניק להם עוצמה לקבוע את מעשיהם, כלומדים (וגם כמלמדים), ולא כמקובל, לשלול מהם עוצמה ולהורות להם את הנדרש מהם. הענקת העוצמה היא התהליך המשחרר הבסיסי בפדגוגיה זו (פריירה, 1990).
לבסוף, ניתן להבין כי משנתו של ישוע, תפיסתו של ניל, והגותו של פריירה, כולם מתכנסים יחד כדי להראות לנו את תרומתה של הפדגוגיה המשחררת, כאשר תנאי הכרחי לקיומה הוא אהבה, קבלה, כבוד ומשמעות לערך האדם. יאנוש קורצ'אק אחד ההוגים החינוכיים וממבשרי הפעילות למען זכויות הילד ושוויון זכויות, פונה אלינו המורים וההורים כאחד ומציין כי העתיד הטוב יותר לאנושות אינו טמון במשטר חברתי זה או אחר, אלא באדם טוב יותר. הוא אומר: "אינני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב. אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם- לאדם" (קורצ'אק, 1939, עמ' 133).